האושר של שמעון מאת יחיעם ברקו

שמעון רואה שחורות. הוא אינו מאושר וזה מוכרח להשתנות. נמאס לו לשבת
על הספה בביתו ולחזות בזיכרונות בחושך, להקשיב לטלוויזיה ולאכול
שניצל ופתיתים של אמא שלו. זהו. נקעה נפשו. 

שמעון הרכיב את משקפי השמש החדשים שלו, אחז במקלו ויצא לרחוב הסואן. 

״לאן אתה צריך להגיע״? שאל נהג המונית. שמעון נכנס לרכב, התיישב מאחור וסגר את הדלת. 

״אני צריך להגיע אל האושר״. הנהג התבונן בשמעון, וזה הביט נכוחה לעבר שמשת החלון ולא נפנה לעברו.

״רחוב האושר? איזו עיר? איזה מספר?״. שמעון שיווה לנגד עיניו את
המראות מבעד לזגוגית. הקולות והריחות מבחוץ עטפו אותו מבפנים.
״בחורצ׳יק, תגיד את הכתובת ונזוז״, הפטיר הנהג בחוסר סבלנות. ״אני
לא יודע את הכתובת״, השיב שמעון. ״אתה צוחק״? שאל הנהג ופסק
 בקוצר רוח: ״המונה דופק, עיוני״. חיוך קטן ומואר עלה על שפתיו של
 שמעון. ״אני רוצה להגיע אל האושר״, לחש בערגה.

 שניות נצחיות של שקט חלפו. דומה שמזגן המונית הפך לרועש יותר בתוך הדממה ששׇׂררה בין השניים. 

מתוך השקט, כמפזר מסך עשן טורדני, החל הנהג לנופף בידו בחדות מול פניו המחויכות של שמעון.

לפתע קפא ושאל במבוכה: ״תגיד, איך… מאיפה ה…?״ – ״לבנון״, ענה
שמעון וליטף בעדינות את מקלו המקופל. ״מרג׳ עיון?״ שאל הנהג.
״בינת ג׳בייל״, השיב שמעון. הנהג התכווץ בכיסאו, הרכין ראשו ואמר
בקול נוגה: ״שבע עשרה שנים ומעולם לא עלה למונית שלי נוסע…“
״עיוור״, המשיך שמעון את דבריו וחיוכו התרחב.
דמעות הציפו את עיניו של נהג המונית‘ אשר שב ושאל בעצב: ״אז… לאן נוסעים חביבי?“.
שמעון הוריד את משקפי השמש החדשים שלו ואמר בהתרגשות:
״צא לדרך, אני אכוון אותך״.