חטיפות, חילופי שבויים ושיח גנרלים – ישראלי וסורי – ג1

חילופי שבויים

כשנה לאחר המבצע, ביום שבת ב 2 ביוני 1973 בשעות הצהריים, התקשר אלי בני זאבי והורה לי להגיע בשעה 16:00 לשער כלא 6 בעתלית ומיד הוסיף שלא אשאל שאלות. מנחם דיגלי (רמ”ח איסוף) יהיה שם והוא יסביר לי הכל. הגעתי למקום וכשדיגלי הגיע, מסר לי כי הושגה עיסקה לחילופי שבויים. השבויים יועברו כבר באותו הערב וראש אכ”א, האלוף הרצל שפיר, יגיע תוך דקות להודיע על כך לשבויים.

אני נקראתי לנסות להשלים פעולה שהתחלתי אותה כעשרה – אחד עשר חודשים קודם לכן, אך קיבלתי הנחיה לחדול ממנה. שאלתי אם יתאפשר לי לפגוש כל אחד מהשבויים בנפרד. דיגלי השיב שאינו יודע ונראה איך העניינים יתגלגלו.

כעבור מספר דקות הרצל שפיר הגיע ושלושתנו נכנסנו למבנה הכלא. מפקד הכלא הוביל אותנו לחדר שהוכן מראש ובהיקפו הוצבו כיסאות. במרכז החדר הוצב שולחן ועליו מיץ פטל אדום וספלים כתומים, מאלה שהיו מצויים בחדרי האוכל הצה”ליים, וכן שתי צלחות עם פירות. חמשת השבויים הוכנסו לחדר כשהם מגולחים ו”מצוחצחים”. הם ישבו בצלע אחת של החדר, שפיר ודיגלי ישבו בצלע שממולם ואני בחרתי, מסיבותיי, לשבת בצלע שלישית קרוב יותר לשבויים. מטבע הדברים ובהרכב שהיה אני שימשתי כמתרגם בין ראש אכ”א לבין תא”ל (עמיד) אדהם עלואני, הבכיר שבין השבויים, ששימש בטרם לכידתו בתפקיד סגן מפקד המבצעים של הצבא הסורי (מקביל בערך לסגן ראש אג”מ-מבצעים שהיה בצה”ל). בדרגתו היה, בדומה לשפיר, נמוך בדרגה אחת בלבד מהרמטכ”ל שלו.

האלוף הרצל שפיר פתח ושאל לדעת השבויים על תנאי הכליאה שבהם הוחזקו. לאחר משפט ראשון שאמרתי בערבית התבוננו השבויים זה בזה, החליפו מילים ביניהם והסכימו פה אחד לגבי – “זה הוא”. מאחר שרק שניים מביניהם ראו אותי כשעיניהם אינם מכוסות, הנחקר שלי – עלואני שנכנסתי לחקירתו מספר פעמים, הבנתי מיד שהם מזהים אותי לפי הקול ולהג השפה, אותו למדתי מהדרוזים בגולן, כמי ש”חקר” אותם בעת לכידתם ליד ראמיה. הנחקר שלי תמיד אמר לי: “אתה סורי”. דיגלי, המבין ערבית, שאל אותי מה הם מדברים לגביי? מסרתי לו את הערכתי.

לגבי שאלתו של שפיר פתח עלואני וציין כי כליאתם במתקן הראשון (מתקן החקירות) הייתה קשה, מאד משפילה ולא ראוי להתנהג כך לשבויי מלחמה. היא השתפרה מעט בכלא הנוכחי (כלא 6) אך לא זו הבעיה העיקרית. הבעיה המרכזית היא שהם “נחטפו” בפעולה טרוריסטית של צה”ל בעת שהיו במדינה שלישית ולא בזמן לחימה. לא הייתה שום זכות למדינת ישראל לנהוג כך בניגוד לאמנות הבינלאומיות. כלל ההתייחסות אליהם וחקירתם היו צריכים להיות כאל שבויי מלחמה ולפי הכללים הבינלאומיים המחייבים. שפיר השיב כי צה”ל אכן ראה בהם שבויי מלחמה מהרגע הראשון, נהג בהם כך ואף הציע לסורים לבצע חילופי שבויים כבר מהיום הראשון – אך הסורים סירבו.

עלואני המשיך וציין את היחס היהיר של צה”ל, גם בגזרות אחרות, ו”אל תשכחו שאתם לא בדיוק ניצחתם אותנו במלחמה, כי אנו לא ממש נלחמנו בכם”. שפיר השתומם על אמירה זו וציין “הרי כבשנו את רמת הגולן מידיכם וכיצד אתה יכול לטעון שלא ניצחנו אתכם? עלואני ענה כי הצבא הסורי קיבל הנחיה מלמעלה שלא להלחם ולסגת לעבר דמשק.

נזכרתי כי במלחמת ששת הימים, כשהייתי קצין צעיר בחטיבת גולני, החטיבה קיבלה פקודה להתחיל בכיבוש הגולן רק ביום החמישי של המלחמה, ביום שישי בבוקר. זו היתה גיזרת המאמץ העיקרי של צה”ל. כוחות גדוד 12 ניהלו קרב קשה בתל פח’ר שהסתיים רק בשעות אחה”צ המאוחרות, כוחות גדוד 51 כבשו את תל-עזזיאת בקרב יותר פשוט ושתי פלוגות מגדוד 13 יצאו בשבת בבוקר לטהר את מחנה הבניאס אך מצאו אותו נטוש. לאחר מכן, כוחות החטיבה, וכוחות צה”ל אחרים, נעו מזרחה בנסיעה כמעט מנהלתית ללא שנורה לעברם כדור אחד. המוצבים הסורים וגם הכפרים היו נטושים. בשעה 2 בצהריים הגענו ל-קוניטרה. חטיבת חרמ”ש 45 בפיקודו של משה בריל (בר כוכבא) שנעה מצפון לגולני לאורך ציר בניאס-מסעדה התקדמה ללא כל הפרעה ואף הרחיקה מעבר למה שתוכנן להו הגיעה לכפר ג’באתא אלח’שב ותל-צ’הור (התל עם המחצבות מדרום ל-ג’באתא)ולכן קיבלה הנחיה לחזור לאחור לקו שנקבע לה והקיים עד היום. תל צ’הור שלט על פתחת קוניטרה מצפון ולימים כשהכרתי יותר את קו הגבול חשבתי שבריל שקל נכון כשהחליט לתפוס אותו. במלחמת יום הכיפורים שעטו מאות טנקים סוריים מפתחת קוניטרה ולמרגלות תל זה לעבר “עמק הבכא”. ידעתי גם כי לאחר מלחמת ששת הימים הועברה בצמרת הסורית ביקורת חריפה על מנהיגם, צלאח ג’דיד, על החלטתו להסיג את הצבא ללא קרב וזו היתה אחת הסיבות/התירוצים להדחתו ע”י חאפט’ אסד בנובמבר 1970.

עלואני המשיך וטען שלמדינת ישראל יש מדיניות אימפריאליסטית המלווה ביהירות מופלגת ביחסה לשכנותיה. שפיר הכחיש ומסר שאין כל בסיס לטענה זו וישראל היתה שמחה לעשות שלום בגבולות הקיימים. עלואני הגיב : “אז מדוע כבשתם את רמת הגולן ?”. שפיר השתומם ושאל “אתה לא יודע שאתם יריתם ללא הרףלעבר ישובינו ? היינו חייבים להרחיק את האש שלכם מהישובים שלנו”.

עלואני המשיך לטעון שלישראל יש מדיניות התפשטות קבועה, ציין ש”התירוץ ” שלנו של ירי סורי על הישובים הישראלים מוכר לו ושאל : “אם זאת באמת היתה הסיבה שלכם לכיבוש רמת הגולן אז מדוע מיד לאחר הכיבוש התחלתם להקים ישובים חדשים לאורך הגבול החדש? אז מה עכשיו תרצו להרחיק אותנו עוד פעם 25 ק”מ מגבול זה ?” חשתי כי שפיר מתקשה לענות על שאלה זו והשיב במספר משפטים כלליים ולבסוף ציין כי סוגיה זו הינה נושא למשא ומתן בין המדינות. אני אישית חשבתי כבר שאין תוחלת בשיחה זו.

עלואני המשיך וטען כי ישראל מבצעת הפרות קבועות לאורך הגבול ותקיפות חיל האוויר בסוריה (על בסיסי מחבלים – א.ז.) הינן הפרה של הסכם הפסקת האש. בשלב זה השכיל שפיר לסיים את הדיאלוג והודיע לסורים כי הושג הסכם לחלופי שבויים ובמסגרתו הם עתידים להימסר עוד באותו הערב לנציגי הצלב האדום. השבויים הסורים לא נראו לי מופתעים מההודעה.

עלואני אינו חוקר היסטורי עם יושרה ודבריו הדהדו את עמדות וטענות השליטים הסורים. יחד עם זאת, זכרתי אותם היטב גם בבחינת “דע את האויב”. ארבעה חודשים לאחר שיחה זו פרצה מלחמת יום הכיפורים. רבים מאיתנו נפקחו להכיר ביהירות של הדרג המדיני והדרג הצבאי שלנו. הפעם ההנהגה הסורית לא הורתה לצבאה לסגת ללא קרב אלא שלחה אותו לקרב. הבנתי כי לא למדנו נכון את אשר אירע במלחמת ששת הימים, בוודאי לגביהחזית הסורית, לא הערכנו נכון את המצב ולא הפקנו את הלקחים הנדרשים.

רשת ריגול דרוזית ברמה”ג

חזרתי לביתי בצפת מבלי שהתאפשר לי לבצע את מה שקיוויתי. הסיפור הזה תם אך הפעילות של השב”כ ושלנו ברמת הגולן אל מול פעילותו של מפתח’ר אלשארע ואנשיו היתה עדיין בעיצומה, לאור התרחשויות מסעירות שקרו ולקראת הפרשיות הבאות. ארבעה חודשים לפני חילופי השבויים, בפברואר 1973, השב”כ, לאחר מאמץ איסופי אדיר שגם אנו סייענו לו, החל בגל מעצרים שכלל למעלה מתשעים תושבים דרוזים ברמת הגולן שנחשדו בריגול לטובת הסורים. רק בחקירתם הסתבר כי בין העצורים היתה חוליה שהוכשרה ואומנה לחטוף את רכז השב”כ בגולן. חוליה זו אף יצאה לביצוע החטיפה אך מהלכיה השתבשו ברגעים האחרונים באקראי, והיא היתה כפסע מביצוע החטיפה. היא גם ביצעה ניסיון שני. הסורים קיוו להביא להחלפת הרכז בקציניהם השבויים לפי עיקרון: “חטוף תמורת חטופים”. דמות מרכזית בתכנון זה היה מפתח’ר אלשארע שקווה לשחרר את חבריו לסיור ליד הכפר ראמיה. כלל התכנון עבר את אישורו של ראש המודיעין הסורי, עמיד (תא”ל) חכמת שהאבי, שלימים יתמנה לרמטכ”ל הצבא הסורי. שהאבי גם פגש את חברי החוליה בתום הכשרתם. איני יודע אם כישלון סור יזה ומעצר אנשי החוליה היו לגורם שהביא לשינוי בעמדתם ולהסכמתם לעסקת חילופי השבויים שבוצעה. יש גורמים באמ”ן שמייחסים את השינוי לסיבות אחרות.